מאז שנבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לנשיא הרשות הפלסטינית בראשית 2005, מתנהל בישראל דיון מתמשך לגבי "היום שאחריו". השיח מתאפיין בדפוסים קבועים, ובמוקדם הצפה של אותן הנחות יסוד, איומים פוטנציאליים ותרחישים אפשריים. הדבר היחיד שמשתנה הוא המציאות, שעלולה להוליד תרחישים חדשים ולהעלות בפני ישראל אתגרים שהדיון לגביהם מוגבל או לא קיים.
דוח מזהיר: קרב הירושה של אבו מאזן עלול להביא לקריסת הרשות הפלסטינית
דיווח בלבנון: הרעה במצבו הבריאותי של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן
העיסוק הוותיק בשאלת "היום שאחרי" ממוקד בהתפתחות אפשרית של מאבק ירושה אלים בין מחנות בפת"ח, שעלול להוביל להתפרקות הרשות ולאיום ביטחוני על ישראל. במסגרת הזאת יש דיונים על יורשים פוטנציאליים קבועים כמעט, בראשם חוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים; ג'בריל רג'וב, מראשי הפת"ח; ומאג'ד פרג', ראש מערך הביטחון. זוהי גלריית אישים חיוורת, שזוכה למעט אהדה או אמון בציבור הפלסטיני, שעניינו בשאלת הירושה מסתמן כפחוּת מזה שבישראל.
דיווחים שהתפרסמו לאחרונה בכלי תקשורת ערביים המקורבים לחמאס תיארו ירידה בתפקוד עבאס בן ה־88. הדבר אומנם התברר ככזב, מה שלא אמור לנסוך רגיעה בישראל, שזה שנים רבות רואה באבו מאזן חסם בפני תרחישי אימה. הדיווחים האחרונים צריכים לעורר שיח נוקב לגבי היום שאחרי, אך זאת לא לאור הפרדיגמות הישנות - אלא תוך התכתבות עם המציאות המשתנה.
במוקד אותה המציאות ניצבים שלושה תהליכי יסוד. הראשון – היחלשותה הגוברת של הרשות, שאיבדה שליטה בצפון השומרון, כפי שהומחש במערכות הצבאיות העזות שמנהל צה"ל לאחרונה באזור. הרשות ממשיכה אומנם לחלוש על יתר חלקי הגדה, אך ללא מוטיבציה ייחודית, חזון או תמיכה עממית.
התהליך השני הוא הניכור הגובר בין הציבור לרשות, שבולט בפרט בדור הצעיר שלא משולב בקבלת ההחלטות השלטוניות, רואה ברשות אליטה מאובנת, ועלול לדחות את המשך הסדר הקיים ביום שאחרי ולהצית אביב פלסטיני. הדבר התבטא באופן עז לאחר מבצע "בית וגן", כאשר תושבי ג'נין גירשו בבוז את סגנו של אבו מאזן, מחמוד אל־עאלול, שביקש להשתתף בהלוויות המחבלים שנהרגו בעימות.
התהליך השלישי הוא התחזקות חמאס, המשתקפת בכמה מישורים: התנועה מבצרת את מעמדה בעזה, בין היתר הודות להסדרה עם ישראל; מקדמת בו בעת טרור והסתה בזירות הנוחות לה (בעיקר איו"ש, ירושלים ובחברה הערבית בישראל); מבססת את כוחה הציבורי באיו"ש, כפי שהשתקף בניצחונות שקצרה בבחירות למועצות הסטודנטים באזור; ונהנית מהרוח הגבית של התעצמות איראן במזה"ת. חמאס מזהה ביום שאחרי הזדמנות אסטרטגית להשתלטות על הגדה, בין אם זה באמצעות השתלבות בממשל על ידי בחירות ובין אם זה על ידי ניצול חלל שלטוני שייווצר.
הריבון בפועל
היעלמות אבו מאזן לא תהיה בהכרח פתח לעידן סוער, אלא עלולה לשמש כשלב מגשר לתקופה שבטבורה מיזוג גובר בין ישראל לפלסטינים. רבים מהפלסטינים מיואשים מהנהגתם, איבדו תקווה בחזון שתי המדינות, ובעקבות כך שואפים לממש זכויות אזרח והישגים חומריים - גם אם משמעות הדבר חיים במדינה אחת.
היום שאחרי עבאס עלול אומנם להיות מלווה באלימות בין קבוצות בפת"ח, אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, ברפיון מנגנוני השלטון ובהתפתחות חללים ממשליים - כפי שמתממש בג'נין כבר כיום - שעלולים לשאוב אליהם את ישראל ולהופכה לריבון בפועל, כפי שהיה עד הקמת הרשות. רעיון המדינה האחת הופך בהדרגה למציאות. הדבר נוצר בעקבות מפגש אינטרסים בין שלושה רכיבים: מאמץ מצד גורמי ממשלה, בפרט הציונות הדתית, להעלים את הקו הירוק (ואת הרשות הפלסטינית) תוך שינוי המציאות באיו"ש באופן שלא יאפשר היפרדו.
הצטיינות יתר של ישראל בקידום מחוות כלכליות שנועדו להבטיח רגיעה ביטחונית, אך בפועל מעמיקות את המיזוג בין שתי הקהילות; וכן עייפות וייאוש קולקטיביים בקרב הפלסטינים, שמהווים במידה רבה הסבר לכך שעד היום לא התממשה אינתיפאדה שלישית. מדובר במציאות שמתהווה ללא תכנון, רצון או מודעות, מתוך שגרת יומיום אפרורית, שרוב הישראלים לא מודעים לקיומה או בורחים מלהכיר בה.
שלטון אבו מאזן כיום משקף פרדוקס. מדובר באחד השליטים החלשים במזרח התיכון, שאינו בעל גַיסות צבאיים או פופולריות עממית, תלוי באופן מוחלט בישראל ולא מעורר תקווה בקהילה הבינלאומית. המשך שליטתו מעיד על חולשת סביבתו חסרת הביטחון העצמי, שחרדה מכניסה לנעליו, ועל העובדה שרוב הפלסטינים ממוקדים בשימור מרקם חייהם ורואים במצב הקיים "הרע במיעוטו". לציבור הפלסטיני אין העדפה בנוגע לזהות היורש, כל עוד זה ישמר את מרקם החיים.
חמאס ישתכפל באיו"ש
ישראל נדרשת לנהל דיון נוקב, שלא מתקיים, לגבי הצעידה למציאות של מדינה אחת אשר עלולה להיות מואצת לאחר עידן אבו מאזן. במסגרת זאת, נדרש להיערך לשני אתגרים שעלולים לגרום תסבוכת עמוקה. הראשון: בחירות בהשתתפות חמאס, שילוו בדילמה אם לבלום מהלך דמוקרטי שעלול להסתיים בשכפול השתלטות התנועה על עזה גם באיו"ש; השני: הניצחון הצפוי של בכיר הפת"ח מרואן ברגותי מתוך הכלא בבחירות לנשיאות - דבר שייצור כאוס ברמאללה ולחץ בינלאומי על ישראל.
ביום שאחרי צפויה ישראל להתייצב מול שדה מוקשים סבוך המחייב תמרון זהיר. היא צריכה להימנע ממעורבות בפוליטיקה הפנים־פלסטינית (על בסיס לקחי עבר טראומתיים בנושא), אך בו בעת לסכל איומים אלימים שעלולים להיווצר, ולנהל תיאום הדוק עם גורמי כוח חיצוניים בעלי השפעה חיובית על עיצוב הסדר העתידי ברשות, ובראשם מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. בין לבין צריכה ישראל להפגין זהירות משימוש יתר בנוסחת הקסם של "השלום הכלכלי", שמביאה כאמור להיתוך גובר של איו"ש בישראל.
גם ביום שאחרי ישראל תצטרך לתמוך במשק הפלסטיני ולדאוג לייצוב מרקם החיים של הפלסטינים שמסייע, לפחות בטווח הנראה לעין, למנוע בעירה רחבה. עם זאת, הכרחי להיזהר מפיתוח זיקה ישירה לציבור הפלסטיני, וחיוני כי כל מהלך יבוצע באמצעות גורם ממשלי פלסטיני שיהווה כתובת - גם אם רעועה וסמלית במהותה.
בשנים האחרונות רווחת ברחוב הפלסטיני הלצה שלפיה יורשו של "הראיס" צפוי להיות מתאם פעולות הממשלה בשטחים. ללא דיון ישראלי מעמיק לגבי המערכת הפלסטינית ובלי גיבוש אסטרטגיה מפוכחת לטווח הארוך – עלולה אותה הבדיחה להפוך למציאות.
הכותב משמש ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן